רג'יו אמיליה- גישה פדגוגית חדשה

באתר בקישור זה תוכלו לקרוא על התפיסה של מרכזי הלמידה בעיר רג'יו אמיליה באיטליה.

המודל הומצא עבור גני ילדים אבל פותח אחר-כך גם לבתי-ספר.

מחנכים מכל העולם מגיעים (אלף בשנה) לפגוש את הפלא בעצמם במרכזי פיתוח מקצועי שהוקמו במקום,

ויש סרטים רבים ומקורות אחרים שתוכלו למצוא כדי להרחיב את ההכרות שלכם עם התפיסות הללו,

כולל עיצוב מרחבי הלמידה בהם.

התפיסה נבעה מתוך הטרגדיה של מלחמת העולם השנייה ופותחה על-ידי מלגוצ'י.

לדעתי, אפשר להשתמש בתובנות שלהם ובניסיון הרב שצברו וליישמם במערכת החינוך שלנו.

ואני ממליצה לכם לפחות להתוודע אליהם כאנשי חינוך במאה ה-21.

אני רוצה להתעכב על השאלה- למה המודל הזה כל-כך מוצלח?

ויותר מכך, אני טוענת שיש במודל מספר עקרונות שהופכים אותו לרלוונטי מאוד

עבור תהליכי ההוראה-למידה במאה ה-21 בישראל.

אני גם טוענת שתהליכים אלה לא מתאימים רק לגיל הרך אלא לכל לומד, גם ללומד מבוגר.

העקרונות:

1. תכנית לימודית מתהווה הבנויה על העניין של הלומד

העיקרון הזה מחבר אותנו לרעיונות של חשיבה עיצובית

ובצורך לגרום ללומד להביא בעיה המעניינת אותו, לאחר שהתבונן בעולמו ואיתר אותה.

אנשים שמגלים יותר עירנות לסביבתם, ומביעים אמפתיה כלפי אחרים יהיו אזרחים יותר מועילים לחברה,

אנחנו צריכים לבנות את היכולת הזו ולטפח אותה ככל יכולתנו בשנות בית הספר.

תכנית לימודים הבנויה על העניין של הלומד היא אחת הדרכים לעשות זאת.

כתוצאה מכך, אנו עשויים לקבל בכיתה גם קבוצה של חוקרים צעירים השמחים ללמוד.

המסר העיקרי כאן הוא - ללמוד זה כייף, ללמוד זה הכי טבעי לנו.

2. הקשבה ללומדים (והתבוננות מושכלת במעשיהם)

זוהי המיומנות הכי גדולה של מחנך, 

המאפשרת לו להבין מיהם תלמידיו ולהכירם.

זו היכולת של המחנך להבין גם מה תלמידיו יודעים, (אחת הדרכים שתיארתי היא מפת חשיבה)

ולקדם את העניין שלהם מתוך כבוד לדעותיהם ורעיונותיהם.

מחנך קשוב מכיר בלומדים כאנשים 

ומקיים עימם קשרים "בגובה העיניים" (ראה- "אני-אתה" של מרטין בובר),

מכיר בכישרונותיהם (ראה- אינטליגנציות מרובות של האוורד גארדנר)

ומודע לידע שלהם ולתרומתו המשמעותית לתהליך הלמידה. 

מעבר להיבטים הרגשיים, החשובים כל-כך להצלחת הלומדים, 

הקשבה זו מובילה גם ליצירתיות.

יצירתיות היא אחת התכונות שנעלמות במהלך שנות בית הספר היסודי, 

אבל מוזכרות בכל מודעת "דרושים" בעיתון.

תחשבו על זה בהקשר של הכנת הבוגרים שלנו למאה ה-21.

3. שיתופיות

השיתופיות והיכולת לעבוד עם אחרים מקדמת את הסובלנות כלפי האחר,

ומשפרת את היכולות החברתיות של הלומד. 

הלומד הופך להיות מיומן בעבודה, חשיבה ולמידה בהקשר חברתי.

זו מיומנות נדרשת במאה ה-21, וברוב מקומות העבודה.

שיתופיות מקדמת מאוד מטרות בחינוך גם בהקשר של קהילת המורים של ביה"ס.

4. למידה פעילה וחווייתית

האפשרות של הלומד לחקור את סביבתו, לשתף לומדים אחרים,

תוך קבלת תמיכה והנחייה ממבוגר, לא יכולה להתקיים ללא זימון של סביבה כזו.

ברג'יו זוהי סדנה עשירה בחומרים, סביבה כפרית ונוף הרים..

גם בעיר..אנו המחנכים צריכים לזמן את הלמידה 

מתוך ההתנסות (ראה למידה התנסותית של ג'ון דיואי),

מפני שלעיתים קשה ללומד לתפוס תופעה, מושג או תוכן

ללא התנסות חווייתית. 

(דוגמה נפוצה אצלנו קיימת בניסויים המתקיימים במסגרת תחום תוכן מדעים).

דוגמה (מגיאוגרפיה/ מולדת)-

כדי לחקור את דרכי הגישה והרחובות בשכונת בית-הספר, 

תוך כדי הבנת הייצוג החזותי "מפה"

נכון יהיה לבנות משימות שמאפשרות ללומד לחוות ממקור ראשון (בעצמו)

את ההליכה ברחובות תוך כדי מציאת נקודות ציון במפה.

בדרך זו הלומד יוכל לבנות משמעות מכל סימן המופיע במפה 

ולהבין איך הוא מייצג פרטים במציאות.

אבל, לעיתים זה לא אפשרי.

במקרה של קושי לחוות את הדבר עצמו (למשל, אם רצינו ללמד על הר געש וולקאני),

נצטרך לזמן חוויות אחרות שיקדמו את בניית הידע אצל הלומד.

הוכח שבמקרה של הכרות עם תוואי מפה באיזור מרוחק מאוד שלא ניתן לחוות במציאות (בטיול),

יהיה משמעותי עבור הלומד לבנות מודל תלת ממדי של המקום המיוצג על-ידי המפה.

(כלומר- לבנות בחול את המודל התלת-ממדי של איזור הר הגעש הוולקני).

אפשרויות נוספות הן עבודה עם טכנולוגיה ממוחשבת, googl maps וכדומה.

הוראה עם טכנולוגיה  מכל סוג (חול או מחשב) 

חייבת לכלול הוראה מפורשת של סימנים בייצוג של המפה

ומשימות משמעותיות המקדמות את בניית קשרים בין הייצוג לבין המציאות המיוצגת.

על דרכי הוראה מפורשות כאלה אפרט בפוסטים הבאים.

5. חשיבה ביקורתית

בסרטון לא הושם דגש על נושא החשיבה הביקורתית, אבל הנושא הזה מוזכר בהתחלה.

עצם הפתיחה של תכנית הלימודים, ההזמנה לחקר ולשאילת שאלות

מתן מקום ומשמעות לכל משתתף, וקיום שיח פתוח 

מוביל לחשיבה ביקורתית.

חשיבה ביקורתית בעידן החזותי והתקשורתי המיוחד בו אנו חיים היום

היא כלי לחיים.

בית הספר צריך לעודד אותה ככל יכולתו, ותפקידנו המחנכים לתת לה מקום בשיח.

אנחנו יכולים לעשות זאת באמצעות מילים, בשיח,

אבל גם באמצעות כלים אחרים, חזותיים, במרחב.

למשל,

הצבה של תערוכה מתוצרי הלומדים המציגים גישות שונות לנושא,

ושיח ביקורתי על ההצבה הזו

ומתן אפשרות להצבה אחרת (זה תהליך של אוצרות, כמו במוזיאון).

אפשרות נוספת שמשתמשת באוריינות החזותית-

התבוננות בתערוכות בסביבה, או במדיה/ פרסומות

וקיום שיח ביקורתי על הבחירות שנעשו ועל המסר שהתערוכה/ פרסומות מקדמת.

והצעה לארגון או בחירה אחרת של יצירות 

תוך כדי שיח על המסר שהיא יכולה לקדם.

פעולות אלה מכינות את הבוגרים של מערכת החינוך במאה ה-21

להיות אזרחים אורייניים חזותיים שמסוגלים לבקר את המסרים במדיה.

מסאריס טען (1994) שבעידן החזותי

האדם הביקורתי שיכול להציל את החברה מעיוורון (תרתי משמע)

יהיה האמן. רק הוא יכול לקרוא את המסרים החזותיים המוצפנים

ולהבין מה עומד מאחוריהם.

לא היינו רוצים לגדל דור שנשלט על-ידי המניפולציות של המדיה והצרכנות,

אלא דור ביקורתי העמיד בפניהם- זה תפקידנו כמחנכים במאה ה-21.

6. למידה רב-גילית

סר רובינסון מתאר את האבסורד בו אנחנו ממיינים את הלומדים

לפי גיל, כאילו היו מוצר מפס ייצור במפעל.

השיטה למיון לומדים, צריכה להתחשב במאפיינים אחרים,

ויש המון מאפיינים כאלה.

רג'יו אמיליה היא דוגמה למערכת חינוך מצליחה שעשתה זאת ומתמידה בכך לאורך שנים.

מאפייני לומדים לדוגמה-

תחומי עניין ומצוינות, 

יכולות (אינטליגנציות מרובות), 

ייחודיות שקשורה בוויסות חושי מסוים

ועוד.

7. תיעוד תהליכי הלמידה (לעיקרון זה קשר הדוק לסביבה הלימודית של הכיתה)

חשיבות רבה נותנים אנשי רג'יו לסביבה הלימודית. 

הם מכנים אותה- המורה השלישי 

(הראשון -הוא ההורה, השני- הוא אנחנו המחנכים).

לא מדובר בקישוט למטרת יצירת אווירה, 

למרות שהיבטים רגשיים חשובים מאוד ללמידה,

אלא,

מדובר על פורטפוליו תלוי, עדות להתפתחות, ללמידה פעילה ולחשיבה

שבאה לידי ביטוי בכלים חזותיים.

הכלים לכאורה פשוטים-

צילום, שרטוט, אצירה של תערוכת תוצרי לומדים,

כתיבה של דברי הלומדים ואיסוף שיטתי של עדויות לשיתוף, חקר, שיח ולמידה.

מה שמיוחד בגישה היא העקביות, הזמן המוקדש לה והחשיבות שניתנת לה.

פה טמון ההבדל המשמעותי בין סביבות למידה שתוכננו כהעתק של הספר

לעומת תליה של תהליכי למידה מתוך רצון לצפות בהם וללמוד מהם (עיין "2. הקשבה ללומדים" ).

המורה בגישה זו היא חוקרת בכיתתה,

היא חוקרת את למידת תלמידיה,

היא מקדישה תשומת לב של חוקרת לתוצרים ומפענחת אותם.

לכן, לא מפריע שיש "רעש חזותי" בסביבה,

כל מה שתלוי הוא עדויות ללמידה שהתקיימה,

ונעשה בתצוגה שימוש ללמידה של התלמידים ושל המורים, 

ולמען שיתוף של הורים (המורה הראשון).

המטרה היא שימוש בתוצרים כדי לקדם כל לומד.

אני מכנה סביבה לימודית כזו "סביבה העוסקת בתהליכי למידה" 

וחושבת שצריך להרבות בהצגת סביבות כאלה.

תרגיל:

בחרו עיקרון אחד מתוך שבעה שהוזכרו,

ובדקו את המידה בה אתם כוללים אותו ביום-יום שלכם במהלך שבוע אחד.

דווחו לעצמכם על בסיס שבועי לגבי ההתקדמות שלכם,

שתפו אנשי צוות נוספים בחדר המורים. 

הפכו לקהילה לומדת ומתפתחת, ביוזמה שלכם.

שינוי מתחיל ברצון גדול ובצעד קטן אליו.

לתגובות ובקשות- אנא לחצו.

בהצלחה, מורי המאה ה-21.