לשתף תלמידים בבניית מרחבי הלמידה- האם זה אפשרי?

הסרטון על בית-ספר עין הים בחיפה מספר כמה סיפורים במקביל-

סיפור של יוזמה חינוכית מוצלחת של שילוב המשחק בלמידה- עליו מתקיים דיון אקדמי ער

סיפור של תיאוריה ש"לבשה עור וגידים" במציאות הישראלית

סיפור של ערכים שבאו לידי מימוש

סיפור על הצלחה אקדמית -הישגי תלמידים עלו

סיפור על שילוב תלמידים דומים יותר או פחות ("האחר הוא אני") בהצלחה גדולה...

וגם- סיפור על עבודה משותפת של מורים, תלמידים וקהילה לבניית סביבה לימודית 

הכוללת את החצרות והשטחים המשותפים הרבים של בית הספר.

ראיתי לאורך השנים בתי-ספר רבים ושונים 

בערים ובישובים רבים.

מה מיוחד בבית הספר הזה?

מעבר לגישה הפדגוגית שיוצאת מתוך המשחק, 

נוכחנו כי:

קיימת מעורבות עמוקה של התלמידים בלמידה

הם נתפסים כשותפים בבניית תהליכי הוראה-למידה וסביבתם הקרובה.

כן, זה אפשרי.

אבל,

האם כל אחד יכול?

הלכתי למחקר. לא רחוק, פה בארץ,

באוגוסט 2008 הוגשה עבודת מחקר מעניינת ורלוונטית לנושא זה.

עבודת הדוקטורט:

"בית-הספר האידיאלי שלי:

הצעות של תלמידים ושל מנהלים מבית-ספר דמוקרטי ומסורתי לתכנון בית-ספר"

הועלתה כקובץ פתוח לציבור בפורמט-pdf באישור ד"ר איילה צור,

כשמטרתה לסייע ולקדם את החינוך בישראל. 

כל שימוש לא ראוי בעבודתה, מבלי לציית לכללי האתיקה הנהוגים- הינו עבירה.

כתבה הופיעה על המחקר הזה ב-2009-

מחקר שנעשה בארץ מפרט כיצד רואים תלמידים את בית-הספר העתידי,

ומצא הבדלים בין תלמידי בית-ספר דמוקרטי לתלמידי בית-ספר רגיל.

מעניין אותי הפעם לחפש ולהציג מודל אחד (מיני רבים) שיאפשר לגשת בצורה פרקטית

לתלמידים ולערב אותם בתכנון סביבתם הקרובה.

בעבודת הדוקטורט שלה, ד"ר איילה צור ,

בהנחיית פרופ' רבקה איזיקוביץ' (אוני' חיפה) והאדריכל ד"ר אריה פלד

השתמשה בכלי מחקר שאיפשר לתלמידים לתכנן את סביבת הלמידה

שנקרא "מטלת מיקום" Location Task, אותו פיתח פלד, על בסיס עקרונות האקו-אנליזה.

התלמידים למדו את הכלי ותארו באמצעותו, על גבי דף נייר, 

את הסביבה האידאלית עבורם ללמידה.

הם התייחסו לחלל בו הם פועלים במונחים של "דימוי גוף אנושי".  

כלי אבחון ושיח כזה יכול לשנות לחלוטין את האופן

בו נראות הכיתות שלנו היום...

ד"ר איילה צור מבקרת את המגמה לא לשתף את התלמידים - צפי סער כותב " שיטה זו, שמעמידה במרכז החקירה את התפישות של התלמידים, יכולה לסייע למערכת החינוך, שאיננה קשובה תמיד לקול הייחודי של התלמידים. היא מציינת לדוגמה כי שתי ההצעות של המנהלים התעלמו לחלוטין מהצורך של התלמידים לשהות במקומות המיועדים להתכנסות ולאינטראקציה חברתית, מה שמדגיש כמה חשוב לשמוע את קול התלמידים. "עבר זמנה של התפישה שאנשים צעירים הם אוכלוסייה שתפקידה לקבל דפוסי התנהגות המוכתבים מלמעלה", קובעת צור. "הצעירים של היום שואפים להשפיע על סביבתם והדיאלוג אתם תורם הן לתכנון המקום והן לפיתוח חשיבה יצירתית ומיומנות של פתרון בעיות".

הביקורת של איילה צור מובעת בטקסט- היא מבקרת את הגישה  מלמעלה למטה

"אוכלוסייה שתפקידה לקבל דפוסי התנהגות מוכתבים מלמעלה",

והיא מציעה אלטרנטיבה- 

"דיאלוג"

" פיתוח חשיבה יצירתית"

"מיומנות של פתרון בעיות"

וכמובן- מתוך כך עולה ההעדפה לגישה ההפוכה- מלמטה למעלה- 

לתפיסתה- התלמידים הם אלה שצריכים להיות שותפים מלאים ביצירת סביבות הלמידה שלהם.

ובכן,

זה נשמע מאוד יפה ואידיאלי, לא?

למה זה לא קורה?

(והנה רשימת התירוצים שלנו מיד מגיעה... אולם, בעיה היא שחלק מתכתב עם המציאות כיום...)

1. חסר למורים ידע להוביל כזה מהלך

2. סביבת הלמידה נתפסת כ"עוד חלל שניתן באמצעותו להוסיף תכנים למטרת שינון/ חזרה"

3. תפיסת מלמעלה למטה מאוד חזקה במערכת שקשה מאוד להשתחרר ממנה (בעיקר כי היא מאוד נוחה... ממש כמו נעלי הבית הישנות ההן שאני מסרב לזרוק..)

4. לעתים המורים/ מנהלים נמדדים על-פי התכנים שנמצאים על הקירות (התוכן הוא באחריותם) 

5. לעתים קיימת סברה ש"הקירות מלמדים" מתוך גישה בה הידע חיצוני ליודע

בדיון שאני מזמינה כאן-

אני מאוד ארצה לקרוא את דעתכם, 

אתם יכולים להעלות גורמים מעכבים נוספים,

וגם- לשאול שאלות ולמצוא דרכים לקדם את הנושא, מתוך הבנה שדרוש שינוי,

והשינויים הכי גדולים מתחילים דווקא בצעדים הכי קטנים.

בעידן הגמישות הפדגוגית- זו יכולה להיות התחלה נפלאה לשנת הלימודים תשפ"ב. מה אתן ואתם חושבים על כך?

בהצלחה מורי המאה ה-21.