תפיסה חזותית ולמידה עם ייצוגי מדיה

המרצה באו לוטו  Beau Lotto

אומר שתפיסה חזותית היא אישית, ועם זאת תלויה בתרבות בה אנחנו פועלים.

כל דבר שהעין רואה, היא רואה בתוך קונטקסט (סביבה, שהצופה הוא חלק ממנה).

כשאנחנו מדברים על אוריינות חזותית,

אנחנו מדברים על תשומת לב, תפיסה חזותית ופרשנות.

אלה שלושת המרכיבים הכי חשובים שנצטרך להתמקד בהם כדי להבין

כיצד ללמד טוב יותר באמצעות שימוש בייצוגים חזותיים בפדגוגיה.

מידע נקלט מהסביבה באמצעות החושים.

המידע הזה חסר משמעות אם אנחנו לא נותנים לו פרשנות.

(בפוסט על תשומת הלב צוין שמידע ששמנו אליו לב- מעובד, אבל אם מידע מסוים לא היה במרכז תשומת הלב שלנו, זה לא אומר שהוא לא מעובד).

אנחנו לומדים, במהלך חיינו, כיצד לתת משמעות למידע החזותי הרב המגיע אלינו (למשל- דרך הראייה), וכך גם התלמידים שלנו. לכל אחד יש חוויות למידה, ידע וניסיון מעט שונים.

אנחנו יודעים להתנהל בזהירות בכביש, לרדת במדרגות, להבדיל בין התלמידים שלנו...:)

הניסיון מלמד אותנו לצפות לראות דברים מסוימים-

המרצה מראה דוגמה למשפט עם אותיות חסרות, ומסביר שאנחנו משלימים כל הזמן מידע חסר, כי אנחנו נותנים משמעות למידע החזותי המגיע אלינו. אנחנו מצפים שמילים יהיו מושלמות באותיות המסוימות האלה והמשמעות שלהן תהיה מסוימת מפני שברוב המקרים בהם נתקלנו במילים הללו - הייתה להן משמעות זו.

הדוגמה עם האריחים בשני החדרים מראה כיצד אנחנו מצפים, על-סמך הניסיון שלנו, שהאריחים יהיו כהים יותר אם הם ניצבים בצלו של השולחן.

הרבה פעמים הציפייה הזו פשוט גורמת לנו לא לראות דברים כפי שהם, אלא כפי שאנחנו מצפים שיהיו.

זוהי הטייה של התפיסה החזותית שלנו, ושל התלמידים שלנו.

כמורים אורייניים חזותיים לתלמידים במאה ה-21, אנחנו צריכים להבין ולדעת מהי תפיסה חזותית וכיצד היא משפיעה על הלומדים.

הבנה שהתפיסה משפיעה על בניית המשמעות מהמידע שהעיניים רואות מקדמת את האוריינות החזותית שלנו.

הבנה זו תגרום לנו להציב את הצילום (של ריאות) שהבאנו לכיתה בקונטקסט מסוים (בהקשר של גוף האדם)- המתאים למשמעות שהיינו מבקשים שהתלמידים שלנו יפיקו מהתמונה. 

המציג מראה דבר מאוד לא שגרתי- הוא הופך צבעים לצלילים בתהליך קידוד מיוחד (הדוגמה של מציאת הצלחת במעבדה).

בהמשך- הוא לוקח ציור שילד בן 8 צייר- והופך אותו למוסיקה שכל הקהל נהנה ממנה.

הדוגמאות הללו מאפשרות למציג לטעון שני דברים- 

1. מידע המגיע מחוש אחד יכול להיות מתורגם לחוש אחר (ועבור המוח זה לא משנה אם המשמעות נשמרת, עובדה- הנסיין הצליח למצוא את הצלחת על הרצפה באמצעות צלילים).

2. האדם הלומד לא קורא את הסביבה מבחוץ, אלא הוא חלק ממנה. קיימת השפעה הדדית בין האדם לסביבה. השפעה זו צריכה להילקח בחשבון גם בכיתה. חישבו על דיון אודות תמונה שהבאתם לכיתה, על נקודות המבט השונות של הלומדים ועל העושר (המפתיע לעתים, תנסו...) של מידע שיכול להיות מקודם בלמידה כזו.

מספר שאלות רלוונטיות להוראה בכיתה יכולות להתעורר-

1. איך אני כמורה אדע שהלומד תפס באופן חזותי את המפה שהבאתי לכיתה באופן שיקדם את הלמידה שלו ובמילים אחרות- אם הוא ראה במפה "סתם נקודות" ואני רואה "ישובים שונים המיוצגים על-ידי נקודות בגדלים שונים", איך אני יכולה לדעת על זה? ואיך אני מבררת מה הוא תפס? (דמיינו לעצמכם מצב בו אתם מלמדים דבר אחד, והתלמיד תופס אותו חזותית לגמרי באופן שונה כי תשומת הלב שלו נתונה לפרט בתמונה המשנה את המשמעות שהוא הפיק מהתמונה, איך תדעו?)

2. אם יש לי מספר תלמידים שכל אחד תופס חזותית דבר מסוים באופן שונה, האם זה יתרון או חיסרון בלמידה?

3. איזה קונטקסט (שאבנה עבור הייצוגים החזותיים שהבאתי לכיתה) יקדם את הלמידה של התלמידים שלי?

אלו לא שאלות פשוטות.

אם אני מתייחסת למחקרים רבים שקראתי, ולניסיון שצברתי בהוראה ובעבודה עם מורים לאורך השנים,

אני יכולה להציע מספר דרכים (ותצטרכו לבדוק אם זה עובד אצלכם).

1. כשמביאים תמונה לכיתה, חשוב לפענח אותה עם התלמידים.

מקובל לתאר תהליך קריאה שכולל-

תיאור מה שרואים בפרטי פרטים,

ניתוח של המרכיבים השונים,

פרשנות של כל לומד לגבי מה שהוא ראה,

והערכה של התמונה. בהערכה הכוונה למושכלות של הלומד בהבנה של התרומה של התמונה למשמעות של התוכן.

לדוגמה- התמונה אפשרה להבין את היחסים בין הדמויות בסיפור כי אופן ההצגה של הדמויות הוסיף מידע שהיה חסר בטקסט.

התיאור יחשוף מיד מה התלמיד תפס (לרוב זה קשור לידע קודם שלו על הייצוג או על התוכן, הוא יתייחס קודם כל למה שמוכר לו. לכן חשוב להרבות בפעילויות כאלה- כדי שסוג הייצוג יהיה מוכר לו).

הפרשנות תאפשר להבין את המשמעות שהלומד נותן למידע- ובכך לסייע לו לעבד אותו.

ההערכה- היא פעולה מטה-קוגניטיבית- הלומד ילמד בהדרגה להעריך את התרומה של כל סוג ייצוג ללמידה שלו ויוכל לקדם את הלמידה שלו (הוא יבחר להפיק מידע מייצוג מסוים ולא מאחר על-סך הערכה מושכלת).

2. ההצעה הראשונה היא תרגום של הייצוג מייצוג חזותי מרחבי למילים. זו דרך שקיימת בצורה רחבה יותר בהוראת שפה. אפשר גם לבקש מהלומד להבין את המידע המקודד בייצוג ולבנות עבורו ייצוג אחר.

למשל- לייצג את אותו המידע המופיע באיור באמצעות טבלה או גרף, מפת חשיבה או דיאגרמה.

אפשר לבקש מלומדים אפילו לייצר את מה שהם רואים, זה מאוד יעיל על-מנת לדעת במה הם ממקדים את תשומת הלב שלהם, וזה גם מקדם מיומנות של שרבוט.

היכולת של הלומד לעבוד בצורה שוטפת מצורת ייצוג אחת לאחרת מעידה על האוריינות החזותית שלו כמו גם על בנייה של משמעות מהמידע. זו פעולה קוגנטיבית מאוד מורכבת שדורשת ממנו לעבד מידע מהייצוג הראשון, ליצור מודל מנטלי או ייצוג פנימי של המשמעות שהופקה מהמידע, ואז להמציא ייצוג חדש (ומובן לאחרים, תקשורתי) שיכול לייצג את המידע בדרך חדשה. 

מטה קוגניציה - אם הלומד גם יהיה מסוגל להסביר את יתרונות והחסרונות של כל ייצוג (הראשון והשני) לצורך מענה על משימה לימודית נתונה.

לדוגמה- לימדתם על תקופה היסטורית. נעזרתם בסיפורים (אפיזודות) ובציר זמן (ייצוג חזותי נפוץ) על-מנת לסייע לתלמידים לבנות ידע חדש על התקופה הנלמדת. בקשו מהלומדים לייצג בסמל חזותי בעל משמעות כל פרק בתקופה הנלמדת. בדוגמה של אתר מפמ"ר האמנות ועיצוב תמצאו מספר סמלים כאלה.

בהצלחה, מורי המאה ה-21.